🕒 פורסם בתאריך: 30/12/2025 14:29
מסכימה עם המסקנה הכללית שזה אכן עניין של גישה, אבל לדעתי יש הבדל משמעותי בין צבא לעבודה: צבא זה בד״כ רק 2-3 שנים בדיפולט, עבודה זה 40 שנה. כל דבר שעושים 40 שנה כנראה יהפוך יותר שוחק ומבאס יחסית. אני חושבת שב-3 השנים הראשונות שלי בתחום הטק עוד היו לי שאיפות לקריירה משמעותית, ומצאתי עניין בתחום העיסוק שלי.
ג׳ונגל תחרותי - לא תמיד. זה כנראה תלוי במקום העבודה הספציפי. בחברות הייטק גדולות מסויימות יש מונח לזה, STACK RANKING. כל חצי שנה יש הערכת ביצועים, והעובד מדורג ביחס לשאר העובדים באותו הצוות. אם אתה זה שהצטרף לצוות לאחרונה, רוב הסיכויים שהמנהל שלך יצטרך לדרג אותך בתחתית. הדירוגים האלה חשובים כי כשיש גל פיטורים, מתחשבים בזה. וגם השכר, הבונוסים, המניות והקידומים מושפעים מזה.
כשעברתי לעבוד במגזר הציבורי, גיליתי בעיה הפוכה: השכר קבוע מראש בהסכם קיבוצי, אין מקלות ואין גזרים, אז לא משתלם להתאמץ בעבודה (במיוחד כשמדובר בניירת ביורוקרטית, רפטטיבית ולא מעניינת). יש בזה משהו מעצבן: אם אחד מהקולגות שלי מתבטל, המשימות שלו נופלות עליי, ואני צריכה לעבוד כפול באותו כסף. או שאני יכולה להתבטל כמוהו, אבל זה נראה לי לא מוסרי ולא ראוי.
לסיכום, הקונפליקט במקום העבודה יכול להיות שונה מזה שבהנחה שבפוסט. אבל עדיין יש קונפליקט.
בספר ״בולשיט ג׳ובס״, דייויד גרייבר מדבר על זה שהמשך תעסוקתו של העובד תלוי לעתים בנכונותו להסוות את זה שהוא מוצא את העבודה שלו חסרת משמעות. אולי זה הבדל תרבותי - אני לא חיה בישראל, אבל צריך להשתמש בשפה תאגידית שמגדילה את החשיבות שלך, של התפקיד שלך ושל המטלות המיותרות שחייבים לעשות בלי סיבה (אם אתם רוצים קידום - אף פעם אל תשאלו ״אבל למה בעצם אנחנו עושים את זה״, אתם תיתפשו כמערערים על סמכות).
אני מוצאת שזה החלק הכי מתסכל בעבודה, העמדת הפנים והצנזורה העצמית. זה מעצבן אותי מספיק כדי לקצץ ברמת החיים במטרה להגיע לפרישה מוקדמת.