🕒 פורסם בתאריך: 13/03/2024 15:53
מבחינה של לחוות חוויות ולחיות בצורה "בריאה", תמיד האמנתי שיש צורך באיזון מסוים.
איזון בין להיות עם משפחה, להיות עם בת זוג, להיות עם חברים או להיות לבד.
נראה שאו שפיתחתי תמונה לא מציאותית לגבי איך זה צריך להרגיש, או שהאיזון הופר למשך זמן רב כל כך שאני כבר לא זוכר איך זה מרגיש להיות לבד לעומת להיות עם חברים.
תמיד הצלחתי למצוא לעצמי מספר מצומצם של חברים בכל מסגרת שהייתי: תיכון, צבא, מכללה אך נראה שאלה לא חברים "לחיים" אלא רק כאלה שנשארים איתך לאורך התקופה ואז לאט לאט מתרחקים עד שזה נעלם. בת זוג לא נראית באופק.
ברור לי שבמקום מסוים חברות זה סוג של אינטרס, אנשים בעלי מטרה משותפת כמו לא להרגיש לבד או רצון לחוות משהו משותף, אלא אם מדובר על הסוג הנדיר של חברי אמת שמוכנים למות בשבילך (שמעתי על כאלה רק בצבא ובמלחמות).
אני גם מבין שבסוף חברים זה לא תחליף לחברה, אך גם להסתמך רק על מישהי אחת בחיים שלך מבחינת עשייה של פעילויות ביחד או כל דבר נשמע לי כמו רעיון בעייתי.
סוף גיל 25, גר בעיר גדולה במרכז, ומרגיש תחושת החמצה נוראית שאני לא ממצא את הפוטנציאל שלי מבחינה של התפתחות אישית וחברתית, וכן זה מבאס ללכת לכל מיני אירועי מוזיקה או משחקי קופסא לבד בתקווה למצוא שם אנשים בראש שלך, שלא לדבר על כמות האנרגיה שצריך להשקיע במקום על דברים אחרים.
הפחד הכי גדול שלי זה להסתכל על העבר ולהתחרט על כך "שהשנים הכי יפות" עברו עם מעט חוויות ועם שגרה משעממת של 9-5 שכנראה תיהיה גם בגילאי ה30, מתלבט מה אפשר לעשות ופתוח תמיד גם פה להכיר אנשים בטווח הגיל שלי.
איזון בין להיות עם משפחה, להיות עם בת זוג, להיות עם חברים או להיות לבד.
נראה שאו שפיתחתי תמונה לא מציאותית לגבי איך זה צריך להרגיש, או שהאיזון הופר למשך זמן רב כל כך שאני כבר לא זוכר איך זה מרגיש להיות לבד לעומת להיות עם חברים.
תמיד הצלחתי למצוא לעצמי מספר מצומצם של חברים בכל מסגרת שהייתי: תיכון, צבא, מכללה אך נראה שאלה לא חברים "לחיים" אלא רק כאלה שנשארים איתך לאורך התקופה ואז לאט לאט מתרחקים עד שזה נעלם. בת זוג לא נראית באופק.
ברור לי שבמקום מסוים חברות זה סוג של אינטרס, אנשים בעלי מטרה משותפת כמו לא להרגיש לבד או רצון לחוות משהו משותף, אלא אם מדובר על הסוג הנדיר של חברי אמת שמוכנים למות בשבילך (שמעתי על כאלה רק בצבא ובמלחמות).
אני גם מבין שבסוף חברים זה לא תחליף לחברה, אך גם להסתמך רק על מישהי אחת בחיים שלך מבחינת עשייה של פעילויות ביחד או כל דבר נשמע לי כמו רעיון בעייתי.
סוף גיל 25, גר בעיר גדולה במרכז, ומרגיש תחושת החמצה נוראית שאני לא ממצא את הפוטנציאל שלי מבחינה של התפתחות אישית וחברתית, וכן זה מבאס ללכת לכל מיני אירועי מוזיקה או משחקי קופסא לבד בתקווה למצוא שם אנשים בראש שלך, שלא לדבר על כמות האנרגיה שצריך להשקיע במקום על דברים אחרים.
הפחד הכי גדול שלי זה להסתכל על העבר ולהתחרט על כך "שהשנים הכי יפות" עברו עם מעט חוויות ועם שגרה משעממת של 9-5 שכנראה תיהיה גם בגילאי ה30, מתלבט מה אפשר לעשות ופתוח תמיד גם פה להכיר אנשים בטווח הגיל שלי.