🕒 פורסם בתאריך: 12/02/2026 01:51
אני כבר כמה חודשים בלי מסגרת, אחרי שזרקו אותי מהלימודים
את רוב הימים אני מעבירה מול המחשב מנסה למצוא פתרון לבעיה שלי. נראה לי שראו אותי בכל קבוצת פייסבוק ופורום אפשרי ברחבי האינטרנט מתייעצת לגבי המצב שלי. אבל באמת אין לי למי לפנות אז אולי זה נראה שאני מספימה אבל אני במצוקה אמיתית. מעולם לא הייתי ככה, אני לא בכיינית באופי שלי ותמיד הסתדרתי לבד והייתי זו שעוזרת לאחרים, באתי ממצב קשה משפחתית ולימדתי עצמי הכל. זזו פעם ראשונה בחיים שלי שאני באמת צריכה עזרה. ומוכנה לשלם גם כמה שצריך.
מאוד קשה לי גם נפשית ללכת לעבוד, כי כל העבודות שהם לא שירות לקוחות וכדומה דורשות תואר, כל תואר.
מתחרטת שלא הלכתי ללמוד משהו קל כמו כלכלה וניהול והיום לפחות היה לי משהו ביד, יכלתי ללמוד כבר בגיל 20 את זה ולסיים מזמן.
אז אני בבעיה, כל יום אני ערה עד 4 בבוקר ואז נרדמת עם דמעות בעיניים. בחיים לא הייתי במצב כזה. בחיים.
הלכתי לטיפול וגם להכוונה מקצועית ולא ממש עזרו לי, גם התחלתי לקחת כדורים שוב.
כרגע אני גם מבררת לגבי CBT אבל שוב זה לא יחזיר לי את השנים שנאבדו.
מבחינה נפשית אני לא מסוגלת להכנס בגיל שלי למסגרת של תואר נוסף, שוב להתחיל לימודי הנדסה קשים מאוד או כל לימודים אחרים, הטכניון שבר אותי, מסטודנטית עם מלא בטחון הגעתי לשבר כלי, אני לא מסוגלת אפילו לחשב אחוזים פשוטים או רמה של 3 יחידות מתמטיקה. אין לי שום אמונה בעצמי ולא בא לי שוב להזרק מתואר ולסיים במקרה הטוב אחרי גיל 30. אבל קשה לי שאחרי כל ההצטיינות בתיכון הפסיכומטרים שעשיתי והכל בסוף יצאתי בלי כלום.
אבל גם לא מצליחה לחזור לעבוד בעבודה "פשוטה" שלא מצריכה תואר. נפשית, זה ירגיש לי כאילו כשלון.
אז אני בעצם יושבת ומנסה להבין מה הפתרון. מוכנה גם לשלם למי שצריך שיפתור את זה, אבל למי לפנות? הלכתי לאבחון תעסוקתי שילמתי 1700 שקלים אבל זה לא עזר לי. כי שוב זה לא פתר את הבעייה של השחיקה והגיל. אני מסתכלת בסילבוסים של לימודים אחרים וקשה לי שוב נפשית להתחיל מחדש. זה לא כמו להתחיל בגיל 23 רעננה וטרייה.
קשה לי השכנה שאלה אותי איך בלימודים ושיקרתי שהכל טוב, כל הזמן גם מדברים איתי על הלימודים וזה כואב לי בחזה.
אני בקושי יוצאת מהבית החוצה, בקושי זזה.משותקת לגמרי.
אין לי שום מטרה בפוסט הזה, אני יודעת שקיבלתי המון עצות ואולי אני חופרת. אבל אני באמת משותקת, פיזית, לא יודעת מה לעשות הלאה. ומחכה לנס מהשמיים שיציל אותי.
גם אין לי אנשים בחיים שלי, האנשים היחידים שהכרתי היו בתואר וכולם בתקופת מבחנים ולא יודעים שזרקו אותי והם בשלהם.
אתמול התקשרתי למישהי שעבדה איתי לפני 5 שנים לדבר איתה ובכיתי אבל היא בגרמניה ולא כלכך יכלה לעזור לי חוץ מלהקשיב וגם יש לה בעל וילדים.
היה לי חלום שאמא ואבא שלי שאין להם כלום יראו אותי בוגרת טכניון זה כנראה לא יתגשם לעולם.
אני לגמרי לגמרי לבד.
את רוב הימים אני מעבירה מול המחשב מנסה למצוא פתרון לבעיה שלי. נראה לי שראו אותי בכל קבוצת פייסבוק ופורום אפשרי ברחבי האינטרנט מתייעצת לגבי המצב שלי. אבל באמת אין לי למי לפנות אז אולי זה נראה שאני מספימה אבל אני במצוקה אמיתית. מעולם לא הייתי ככה, אני לא בכיינית באופי שלי ותמיד הסתדרתי לבד והייתי זו שעוזרת לאחרים, באתי ממצב קשה משפחתית ולימדתי עצמי הכל. זזו פעם ראשונה בחיים שלי שאני באמת צריכה עזרה. ומוכנה לשלם גם כמה שצריך.
מאוד קשה לי גם נפשית ללכת לעבוד, כי כל העבודות שהם לא שירות לקוחות וכדומה דורשות תואר, כל תואר.
מתחרטת שלא הלכתי ללמוד משהו קל כמו כלכלה וניהול והיום לפחות היה לי משהו ביד, יכלתי ללמוד כבר בגיל 20 את זה ולסיים מזמן.
אז אני בבעיה, כל יום אני ערה עד 4 בבוקר ואז נרדמת עם דמעות בעיניים. בחיים לא הייתי במצב כזה. בחיים.
הלכתי לטיפול וגם להכוונה מקצועית ולא ממש עזרו לי, גם התחלתי לקחת כדורים שוב.
כרגע אני גם מבררת לגבי CBT אבל שוב זה לא יחזיר לי את השנים שנאבדו.
מבחינה נפשית אני לא מסוגלת להכנס בגיל שלי למסגרת של תואר נוסף, שוב להתחיל לימודי הנדסה קשים מאוד או כל לימודים אחרים, הטכניון שבר אותי, מסטודנטית עם מלא בטחון הגעתי לשבר כלי, אני לא מסוגלת אפילו לחשב אחוזים פשוטים או רמה של 3 יחידות מתמטיקה. אין לי שום אמונה בעצמי ולא בא לי שוב להזרק מתואר ולסיים במקרה הטוב אחרי גיל 30. אבל קשה לי שאחרי כל ההצטיינות בתיכון הפסיכומטרים שעשיתי והכל בסוף יצאתי בלי כלום.
אבל גם לא מצליחה לחזור לעבוד בעבודה "פשוטה" שלא מצריכה תואר. נפשית, זה ירגיש לי כאילו כשלון.
אז אני בעצם יושבת ומנסה להבין מה הפתרון. מוכנה גם לשלם למי שצריך שיפתור את זה, אבל למי לפנות? הלכתי לאבחון תעסוקתי שילמתי 1700 שקלים אבל זה לא עזר לי. כי שוב זה לא פתר את הבעייה של השחיקה והגיל. אני מסתכלת בסילבוסים של לימודים אחרים וקשה לי שוב נפשית להתחיל מחדש. זה לא כמו להתחיל בגיל 23 רעננה וטרייה.
קשה לי השכנה שאלה אותי איך בלימודים ושיקרתי שהכל טוב, כל הזמן גם מדברים איתי על הלימודים וזה כואב לי בחזה.
אני בקושי יוצאת מהבית החוצה, בקושי זזה.משותקת לגמרי.
אין לי שום מטרה בפוסט הזה, אני יודעת שקיבלתי המון עצות ואולי אני חופרת. אבל אני באמת משותקת, פיזית, לא יודעת מה לעשות הלאה. ומחכה לנס מהשמיים שיציל אותי.
גם אין לי אנשים בחיים שלי, האנשים היחידים שהכרתי היו בתואר וכולם בתקופת מבחנים ולא יודעים שזרקו אותי והם בשלהם.
אתמול התקשרתי למישהי שעבדה איתי לפני 5 שנים לדבר איתה ובכיתי אבל היא בגרמניה ולא כלכך יכלה לעזור לי חוץ מלהקשיב וגם יש לה בעל וילדים.
היה לי חלום שאמא ואבא שלי שאין להם כלום יראו אותי בוגרת טכניון זה כנראה לא יתגשם לעולם.
אני לגמרי לגמרי לבד.