סיימנו את השבעה על אבא שלי. איך ממשיכים בחיים?

🕒 פורסם בתאריך: 04/04/2022 17:21

תנחומי לך ולמשפחה



זה כואב, גם אני עברתי משבר כזה אבל הרמתי את עצמי וחזרתי למציאות.



אובדן כזה של אבא בגיל צעיר מאוד כואב, אז קח פסק זמן [השבעה] ותחזור לחיים עם זיכרונות טובים על אבא.



האם יש עוד אח מבוגר שיכול למלא את תפקיד האבא?



הקלישאה - המוות הוא חלק מהחיים כל כך נכונה..

צא מיד מהמיטה, זה מתכון לאסון ותנסה להתמודד עם המציאות החדשה, זה כואב אבל תשנס מותניים ואנרגיות ותפנים שאבא הלך לעולם שכולו טוב ולא יחזור...

🕒 פורסם בתאריך: 04/04/2022 18:32

לאט לאט, תתחיל להתרומם אחרי השלושים כי עכשיו זה עוד טרי מדי.



תן לעצמך להתאבל, להעלות זכרונות עם אנשים נוספים שאהבו אותו, לקבל תמיכה וחיבוק מכל מי שאוהב אותך.



*לפני כמה שנים קברנו את אחד האחים שלי, ילדיו עדיין בשנות ה-20 לחייהם והם טיפלו בו עד הנשימה האחרונה. איפשרנו להם להתאבל כמו שצריך, תמכנו בהם, וגם החברים שלהם היו שם בשבילם. שנה אחר-כך הם עדיין התאבלו, אבל מבחינה מקצועית הם פרצו בצורה מעוררת הערצה וחזרו לחיים ולשמחה הטבעית.

🕒 פורסם בתאריך: 04/04/2022 18:54

תנחומים לך ולמשפחה

🕒 פורסם בתאריך: 04/04/2022 20:36

ממיטב הבנתי, עצתו של ויקטור פרנקל למקרים אלו היא שיש למצוא משמעות גם במקרים הקשים. בנוסף, למצוא גם את הייחודיות שלך באותה המשמעות.



לדוגמה, רק אתה יכול להנציח את אביך בדרך הראויה ביותר.



זה יכול לבוא לידי ביטוי בהגשמת הדברים שהוא עוד לא הספיק בחייו ותקדיש זאת עבורו. מפאת שתרגיש שזה הדבר הראוי ביותר שעוד אפשר לעשות למענו או למען זכרונו. עצם היותך מבצע את הגשמת הדברים בעקבות זכרון אביך, מעיד, שהוא עדיין חי וקיים ע"י מעשיך.



העצב והייסורים הם עבורך, הם הפורקן שלך. אך אולי הגיעה הזמן לקום וללכת יד ביד עם זכרון אביך ע"י כך שתבנה דברים טובים, שונים ותנצור אותו במעשיך.



קבל את מלוא האחריות בנשיאת אובדך הקרוב ותגיד שאתה חזק, ושיש עוד הרבה דברים לעשות, למענך, למענו, למען משפחתך ולמען קרוביך.

🕒 פורסם בתאריך: 04/04/2022 21:46

על שאלות קשות אין תשובות



תנסה להמשיך בכול מחיר אפילו אם הראש מתנגש בקיר. עכשיו אתה בחלק הטראגי בחיים.



הכי חשוב להמשיך במטלות החיים ותוך כדי להרגיש אבל מטלות החיים זה מעל הכול. ושממשיכים ניצוץ החיים מגיע בלי הזמנה מראש

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 11:15

קודם כל האבל לא מסתיים אחרי 7 ימים וגם אחרי 30. זה ממשיך להיות קשה גם אחר כך, לפעמים אף יותר קשה כי לסובבים אותך יש פחות הכלה וסובלנות למצבך.



נראה לי שלחזור לשגרת העבודה\לימודים\ילדים\תחביבים זה הכי טוב בידיעה שלא תעשה את הכל מושלם ושחלק מהזמן תנוח ותבכה.



בהתחלה של משימה או מפגש שפתאום אתה נזכר באבא שלך, שתה תה או קפה לכמה דקות לבכות ולהרגע.



מקווה שעזרתי.

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 11:26

תנחומיי, לא משנה בן כמה אתה, אתה מרגיש יתום.



אבא שלי נפטר לפני כמה שנים, אני מזדהה עם תחושותיך.



תנסה להמשיך בשיגרה שלך כמה שיותר, עם הזמן תרגיש חזק יותר.

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 11:29

תנחומי.



תן לעצמך להתפרק, זה מותר ואפילו הכרחי, אל תהיה קשה עם עצמך ואל תתייחס ללחצים מבחוץ שמצפים ממך להיות חזק.



אתה תתפרק ותבנה את עצמך מחדש, זו צלקת שלא עוברת, זה חלק מהחיים שלך וצריך יהיה ללמוד לחיות לצד זה.



בהצלחה

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 14:19

אף פעם לא באמת מתגברים על זה, שאף אחד לא יגיד לך אחרת. פשוט לומדים לחיות לצד זה.



שלא תדע עוד צער.

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 14:44

צחי, זה לא מתאים להיות כל-כך נחרץ.



אני למשל התגברתי די בקלות ואני מכירה המון שהמשיכו הלאה (רוב חבריי כבר שכלו לפחות הורה אחד) עם זכרון מחוייך.

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 15:16

זה קשור גם בהרבה מקרים לכמה קשר היה לכם



ורק בשביל זה אפשר לשמוח שבאמת היה לך קשר טוב איתו



זה בכלל לא מובן מאליו וזו מתנה גדולה

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 15:18

בת העמק היקרה, איך אפשר להתגבר ״בקלות״? על מות הורה? אלא אם כן, מראש, לא היה קשר קרבה חזק להורים.



מה רמת הקרבה שהייתה לך להורייך? את גדלת בקיבוץ אם אינני טועה לא? ממה שסיפרו לי וקראתי, וסלחי לי אולי אני טועה -



היה באופן כללי יותר ריחוק בין הורים לילדיהם בקיבוצים של אז, הילדים היו נפגשים עם הוריהם ב4 אחרי הצהריים לשעה אחת - שתיים ולא יותר . זה היה האידאל של הסוציליזם בקיבוצים אז - כולם למען כולם וכולם חיים עם כולם. למשל ראי ערך - ״לינה משותפת״ בה ילדים היו ישנים בנפרד מהוריהם , שהייתה נהוגה בהרבה קיבוצים של אז.



תראי, שאני לוקח למשל את שני ההורים שלי, שעברו מספר שנים מאז ההורים שלהם, הלכו לעולמם, הם כמובן חיים את חייהם והכל בסדר, לא תראי אצלהם ביום יום משהו חריג, לכאורה, אבל מתחת לפני השטח הם עדיין מתגעגעים, כל הזמן. הם עדיין זוכרים, כל הזמן. ואם תזכירי להם בזמן שיחה, את הוריהם, הם גם יזילו כמה דמעות של געגוע.



והם ממש לא היחידים. לא מתגברים באמת. פשוט לומדים לחיות לצד זה.



מצד שני, אני מניח שוב, שזה גם תלוי ברמת הקרבה. אם גדלת יתום, או הייתה לך ילדות קשוחה במיוחד עם הורים מרוחקים, אז זה כנראה יותר ״קל״.

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 15:57

מאוד תלוי במקרה, כמובן, אם מדובר על הורה מבוגר שחיי את חייו כבר וגם נפטר בדרך טובה, זה מקל.



אם ההורה היה צעיר יחסית ונפטר ממחלה קשה, זה קשה יותר. כמו במקרה למעלה.

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 16:05

כמו בהייטק היום



רק שזה ב- 7-8 במקום 4



עצוב. אבל נכון

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 19:06

אפשר לבחור אחרת.



אוסף את הילדים פעמיים בשבוע וגם בימים שאני לא אוסף עדיין אוכל איתם ארוחת ערב, מקלח ומשכיב לישון.

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 19:36

מתאבלים.



זה לוקח זמן.



אני לא תמכתי בגישת ה"להמשיך בכוח בחיים הרגילים".



זה לקח זמן. בחלק מהדברים - חודשים.



אבל החיים המשיכו, העצב המשיך, שניהם ביחד.



ומתישהו קרה שהסתכלתי אחורה, וקרה מה שהבטיחו (אבל נראה כל כך לא אפשרי בזמן אמת), החיים המשיכו, והעצב נהייה נסבל.

🕒 פורסם בתאריך: 06/04/2022 23:06

זה כנראה תלוי כמה מוקדם אתה מבין את הסדר הטבעי של החיים.



אני הערכתי שבגיל 40 כבר אהיה יתומה, למזלי היתמות הסופית היתה 15 שנים לאחר מכן. הזוגי התייתם סופית בגיל 40, האחיינים שלי התייתמו מאביהם בגילאי ה-20 (אבל הוא עצמו כבר היה בן 70 בערך, ככה זה כשמולידים בגיל מאוחר).

סבירה, והקדשתי להם את רוב זמני בשנותיהם האחרונות.



אני מניחה שחלק גדול מהיכולת להתגבר נובע מכך שאני מאד עצמאית מגיל צעיר, ואף אחד מהם לא היווה בשבילי דמות נערצת או טיפולית מרגע שסיימתי את גיל ההתבגרות. לא מחקתי אותם מזכרוני, הם לגמרי חלק מהשיח המשפחתי בהווה.